הדרכת הורים: העברת אחריות לילד

הקושי במהלך החינוכי הוא הציפייה מהילד להתנהגות זו או אחרת. כגודל הפער שבין הציפייה למציאות כך גודל תסכול ההורים ותחושת הכעס והאין אונים.

הציפייה טבעית, אך במידה רבה נובעת מצורכי המבוגר ולא מנקודת המוצא של הילד. מהלך תקין רואה את הילד ואת סגנונו ועוזר לו להתקדם לפי דרכו, מתוך הבנה שההורים הם הגורם המרכזי לעזור לו. המעבר מהיות ההורים מצפים ועסוקים בצורכיהם להיותם רואים את הילד ואת צרכיו במרכז כרוך בתהליך של קבלת הילד והעברת האחריות אליו. ממילא יורדת הביקורת ונוצר קשר בונה.

כאשר הילד מבטא את צרכיו ייתכנו צעקות, קשיים ומריבות. אין להיבהל ממצב זה, שכן הוא טבעי. משום כך גם לא נכון לצפות למצב רגוע שבו כולם מתנהגים כמו מכונה התואמת את השקט הנפשי של ההורים. המציאות היא שהילדים מבטאים את צורכיהם ועל ההורים לנווט אותם. צעקות ומריבות אינן כישלון, הן מציאות שעשויה להיות נקודת מוצא לתהליך בריא ובונה. בקיצור, לא להיבהל, אלא:

1.         לבקש מהילד שיספר מה קורה, להביט בו ברכות ולחזור על דבריו.

2.         לשקף את רגשותיו.

3.         לבקש שיסביר למה הוא מתכוון.

4.         לבקש הוכחות – מי אמר שזה באמת כך?

5.         להעלות אפשרויות אחרות, חיוביות.

6.         להעביר אל הילד אחריות להתמודדות אחרת, על ידי:

§ מודעות שלו לקושי שלו לרסן את עצמו (להובילו לכך בעקיפין).

§ נכונות שלו להשתנות.

§ יכולת לשלוט בעצמו: להציע לו כלים לשליטה עצמית ולהבטיח לעזור לו בכך.

§ מודעות לשליטה: בכל פעם שהוא מצליח, יש לשאול אותו איך הוא הצליח, כדי להובילו להכרה שיש לו יכולת להפעיל את הכלים שרכש.

§ רצון: להדגיש לו שהשינוי המיוחל תלוי ברצון שלו; אם הוא ירצה להשתמש בכלים יהיה שינוי, ואם לא – לא יהיה שינוי וההפסד כולו שלו.

המטרה אינה שלא תהיה עוד מריבה, אלא לבנות אישיות בריאה על ידי תגובה בריאה.